אחת השאלות שאני נשאלת שוב ושוב

אחת השאלות שאני נשאלת שוב ושוב – איך בכלל הגעתי לעסוק בנושא כל כך נישתי כמו חריקת שיניים והידוק לסתות (Bruxism)

למען האמת, אין לי תשובה טובה, או ליתר דיוק – אין לי תשובה פשוטה, כי הסיפור די מוזר.

לדעתי, לא אני הגעתי לעסוק בנושא הזה, אלא הנושא הגיע אלי ובחר בי, ואני פשוט


– התמסרתי.

אז...

סיפור (מוזר) שהיה כך היה

(מתוך הספר – חיבורים מרפאים / חוכמת מכונת הקפה):

אל רופא השיניים הנוכחי שלי – איש נחמד ומאיר פנים כאדם, ועדין ומתחשב כרופא – הגעתי לפני כשני עשורים. במזגו הנעים הוא אִפשר לי להירגע באופן יחסי על כיסא הטיפולים, בעודו מטפל בשן זו או אחרת ומספר לי על ענייניו.

אינני יודעת מדוע בחר כל השנים הללו לשתף

אותי במצוקתו ובאכפתיות שלו, המעוררת השתאות, בנוגע לאנשים שחורקים שיניים. אולי משום שבאחת השיניים שלי עצמי היה סדק חשוד שלא ברור כיצד נוצר, אולי כי ידע שאני עוסקת בתנועה והנושא נראה לו רלוונטי, ואולי איזו יד נסתרת כיוונה אותו לעשות כן. בפועל – במשך שנים הוא סיפר, ואני – בפה פתוח וללא יכולת להשיב – פשוט הקשבתי.

באחד הביקורים, כאשר נדרשתי לקחת מידת מנשך, שם הרופא בפי סד עם חומר מילוי וביקש לסגור. סגרתי. "לא כל כך חזק!" הוא הזדעק. ואני, בחצי חיוך שאלתי (אחרי שהוציא מפי את תבנית המדידה): "אז למה לא אמרת?" ותשובתו הייתה: " אנשים ממילא אינם מודעים לאיך שהם סוגרים את הפה וזה לא עוזר שאומרים להם." ואני השבתי: "ברור שאפשר ללמד אנשים איך לסגור את הפה." ואז באה תשובת המחץ: "אם תצליחי למצוא דרך ללמד אותם, אני איתך."



משפט זה היה הטריגר.

יצאתי מן המרפאה והתחלתי לצעוד לביתי, שאינו רחוק משם. אין לי הסבר למה שקרה בדרך הקצרה הזו, אבל אני זוכרת היטב את ההבנה מתבהרת בתוכי, ואני מגיעה הביתה נפעמת, רואה, מתרגשת, פותחת בידיים רועדות את הדלת, מתלבטת אם להתקשר לרופא ולבשר שיש תוכנית, מחליטה שלא, כי זה מוקדם מדי ואין ספק שהוא יחשוב שאני מטורפת לגמרי, כי הרי רק לפני חמש דקות עזבתי את המרפאה, זורקת את התיק על הרצפה ליד הכניסה ורצה למחשב לכתוב את כל מה שעלה בדרך.

במשך יותר משלוש שעות כתבתי את כל הידע והתובנות שעלו בי בחמש הדקות בדרך הביתה מן המרפאה. היו אלה הנחות היסוד הקשורות לתהליך, שכבר אז הבנתי כי הן כולן עומדות בהיפוך מוחלט למה שידוע בעולם רפואת השיניים, וגם התרגילים הנדרשים, מסגרת התוכנית והתהליך הטיפולי. כשסיימתי להעלות הכול על הכתב ונרגעה מעט ההתרגשות, תהיתי שוב אם להתקשר לרופא. החלטתי שעדיין לא הזמן והמתנתי לבוקר המחרת כדי להתקדם.

השיטה, כך הוסבר לרופא השיניים, מלמדת ומבנה כלים מעשיים בדרך של תרגול והתבוננות ומאפשרת פיתוח של מודעות סומאטית (תחושתית-גופנית) המאפשרת שינוי. הרופא, ד"ר אליעזר שולים, אשר לו אני חבה את הגישה האכפתית, את האמון וההתמסרות לתהליך ואת שיתוף הפעולה בהמשך, הסתקרן והסכים להיות שפן הניסיונות הראשון. לאחר שהתנסה, החלטנו לצאת לדרך ולבדוק הלכה למעשה את הגישה עם מטופלים ששיטות אחרות לא הועילו להם ושהביעו את הסכמתם להתנסות.

במשך 18 חודשים קיימנו פיילוט שכלל 15 מטופלים, רובם נכנסו לתהליך הניסיוני לאחר שכבר עברו טיפולים מטיפולים שונים לאורך השנים. לכולם היה סד לילה נגד שחיקת השיניים שהותקן להם בעבר אצל רופאי השיניים, גם אם לא כולם השתמשו בו בפועל. ביקשתי מהם להמשיך ולהשתמש בסד הלילה כרגיל במהלך הניסוי.

מן ההתחלה המטופלים העידו על שינוי מהותי, אולם לא באופן הלחץ על הלסתות, אלא דווקא בסימפטומים הנלווים. רבים דיווחו על ירידה דרסטית בכאבי הראש ועל שיפור משמעותי באיכות השינה. היו ביניהם שדיברו על חוויית שינה שלא חוו כבר שנים רבות ועל הפחתה בכאבי הגב והצוואר. את ההקלה הממשית בתחושת הכאבים בלסתות והמתח באזור זה חשו המטופלים רק בהמשך התהליך. אנשים שעד אז היו "שבויים" בדפוס המנהל אותם, דיווחו כי הם מצליחים לשלוט בהידוק או בחריקה במשך רוב שעות היום וחשים הקלה גדולה בשל כך. הדיווחים היו על הקלה פיזית של ממש, אך גם על הקלה נפשית, שנבעה מתחושת השליטה המושגת בהדרגה, לעומת החששות הרבים המלווים באי הבנה וחוסר שליטה שליוו אותם לפני שהתחילו בתהליך.





0 תגובות