הגוף במלחמה

על הקשר בין הנטייה לעייפות ולפציעות לבין העובדה שבמצבי חירום מתמשך אנחנו לא יודעים איזה יום היום

רות מעיין

כולנו מודעים לזה שבימים של חירום ועתות מלחמה – תחושת הזמן שלנו משתנה. "אין לי מושג איזה יום היום כי הכל התבלבל", "מרגיש לי שאנחנו כבר שבועיים נכנסים ויוצאים מהממ"ד" – משפטים שכאלה ודומיהם נשמעים בלי הרף. זה קשור כמובן לעובדה שסדר היום שלנו משתנה, כל אדם בהתאם לנסיבות חייו, אבל יש לזה גם סיבה עמוקה יותר - הקשר בין הגוף והחוויה למימד הזמן וליכולת שלנו להיות במודעות לכך.

ביום יום הגוף שלנו מתפקד כמערך מאורגן ומתוזמן. לכל אבר בגופנו יש זמן משלו, כל תנועה מורגלת במשך הזמן הדרוש לה. עבור כל פעולה שאנו עושים, יש בתוכנו ידיעה חווייתית ברורה שאותה רכשנו לעצמנו מתוך הרגל רב שנים – מהו המשך שלה וכמה כוח (פיזי ונפשי) היא תצרוך מאיתנו.

Jacqueline with Crossed Hands | פאבלו פיקאסו, 1954

ידיעת הזמן הפנימי וההתייחסות שלנו אליו משולבת בכל עשייתנו, גם כאשר איננו מודעים לכך. זה נכון לגבי פעולות גדולות שצורכות זמן רב, כמו למשל כמה זמן ייקח לי להגיע ברכב מהעבודה לבית, זה נכון לגבי פעולות יותר קצרות, כדוגמת הזמן שדרוש לי כדי להזין מדיח, וגם עבור פעולות עוד יותר קצרות כמו משך מריחת משחת השיניים על המברשת בטרם צחצוח או הרמת היד כדי לגרד באף. כל פעולה שכזו מורכבת מאינספור תנועות קטנות יותר, חד פעמיות וחזרתיות, כל פעולה מערבת הנשימה, את קצב פעימות הלב, את המערך החווייתי-פנימי שהינו, בין השאר, תלוי משך זמן.

תגובת שרשרת

המערכת תנועה-זמן-חוויה היא מערכת דינמית. היא יודעת להתאים את עצמה לשינויים ההדרגתיים המתחוללים בחיינו ולבנות את עצמה באופן מותאם. היא יודעת גם להגיב בגמישות לשינויים מזדמנים, כפי שהחיים הדינמיים מייצרים, כמו למשל אחרי יום קשה במיוחד בעבודה, תינוק שלא נתן לישון בלילה או מסע כומתה, אם כי היא בהחלט תדרוש פיצוי, בדרך כלל של מנוחה, אחרי.

אולם מה קורה כאשר לא מדובר בשינויים מזדמנים, אלא בעתות חירום ומשברים מתמשכים?

"לכל איבר בגוף יש קצב תנועה משלו". (משה פלדנקרייז, הנסתר שבגלוי)

תנועתנו בחלל מושפעת מהשונות בין האברים והקצב הטבעי שלהם, אך גם מהתזמור הכולל של גופנו והלך רוחנו ביחס למימד הזמן. תקופות חירום מתמשכות מטלטלות את המערכת תנועה-זמן-חוויה, דבר שיוצר תגובת שרשרת. האדרנלין שבא לסייע ברגעים הראשונים מפנה את מקומו, הנשימה משתנה ומתקצרת, התיאום השגור בין חלקי הגוף מתערער והמֶשֶך של התקופה לא מאפשר לגוף לספק פיצוי בדמות רגיעה ומנוחה. המוח, אשר קולט את הפערים בזמן - מגיב אליהם בצורה של עייפות מוגברת והאטה, שינויים בתחושות הרעב והשובע. פתאום העלייה במדרגות קשה ומתנשפת יותר, יש יותר נטייה להיתקל בחפצים ולהיפצע, מופיעה אכילת יתר או חסר, יש יותר בלבול ופחות סבלנות לפעולות שגרתיות.

אז מה עושים?

ראשית דבר – מודעות! עצם הידיעה שתקופות שכאלה משפיעות עלינו באופן שכזה יש בה כדי לנרמל ולהרגיע. זה לא שמשהו לא בסדר איתי, אלא – אני חווה תקופה שכזו ומייחל לסיומה בהקדם.

הומור – כן, אני קצת יותר קלאמזי, אבל לא רק אני. הכי כיף לשתף אחרים ולשמוע גם את הסיפורים שלהם. זה רק מדגיש שביומיום הגוף שלי הרבה יותר מאורגן.

האטה – הגוף מבקש להאט. זה בדיוק הזמן לקחת עוד דקה-שתיים לכל פעולה. אם לא נדרשנו לזנק מהמיטה בבוקר בגלל התראה, אפשר לקחת עוד רגע. מה רע בלהאריך את הפסקת הצהריים בעוד חמש דקות? אפילו אפשר להתמהמה עוד שנייה ביציאה מהממ"ד, לפני שחוזרים באופן מיידי לעיסוקים שאותם עזבנו לפני.

נשימה – בכל פעם ששמים לב לאחד מהאיתותים של המערכת תנועה-זמן-חוויה, אפשר לקחת נשימה עמוקה, נשימה שתעזור לקבל את זה שכך המערכת שלנו מגיבה בזמנים שכאלה.

מגע – זו הדרך הטבעית של הגוף להנכיח את היותו ברגע:

• חככו ידיים זו בזו – כמו בתנועה של מריחת קרם ידיים, במיוחד תוך מגע בזרתות ובחלק החיצוני של כף היד.

• בישיבה – החליקו את כל כף היד על הירך תוך הפעלה של לחץ מתון

• תופפו בעדינות על הבטן

• הקשיבו לגוף – באיזה מקום הוא מבקש מגע כרגע, ותנו לו את מבוקשו

באיחולים לימים רגועים ופשוטים!

רות מעיין. פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית (MA) ומדריכה בגישות מבוססות גוף-נפש-רוח ומיינדפולנס, בעלת התמחות בעבודת אינטגרציה פסיכדלית והתמכרויות. מפתחת שיטת דרך המעיין לעבודה עם אנשים המתמודדים עם חריקת שיניים ו/או הידוק לסתות (Bruxism), מורה לתנועה מודעת וריקוד בשיטת Nia, מלמדת נשימה, מחברת הספר: חיבורים מרפאים / חוכמת מכונת הקפה